ממרומי ההיסטוריה

השנה – 2225. באחת מהפסקות הועידה השנתית לפתרונות סכסוכים בין גלקטיים, ישבו שני היסטוריונים על כוס קפה ושוחחו על הסכסוך הישראלי – ערבי ופתרונו כמקרה בוחן המזכיר במאפייניו את הסכסוך העכשווי בכוכב הלכת מאדים, בו דן המושב בבוקר חורפי זה. שני הההיסטוריונים עישנו pipe להנאתם, כשעננת עשן מלטפת כיסתה את השולחן ויחד עימה את הנוף הנשקף מהחלון, כשלפתע קול חדר מבעד לעננה: "אבל הסכסוך ההוא, על כל מורכבותו, היה פשוט…הרי היה רק מתווה אחד הגיוני שיאפשר לדורות הבאים לחיות בשלום ובשגשוג".

היופי שבמבט ממקום מרוחק, אולי אף דמיוני, היא היכולת להביט בבעייה המונחת לפיתחנו מפרספקטיבה אחרת, לנתק ולו לרגע את הבטן מהראש וכך להתחיל אט אט לברור את המוץ מן התבן ולצפות בתובנות חדשות עולות וצפות מעל פני השטח, כאלו שאולי היה קשה לנו לראותן קודם לכן.

הסכסוך הישראלי – ערבי, כמו הרבה סכסוכים אחרים, יש בו את המרכיבים של בעייה מורכבת, עם הרבה היסטוריה, רגשות ופחדים ולמרות כל אלו המתווה האפשריי לפתרון הסכסוך, באופן שיאפשר שלום, שגשוג ובטחון לנכדי ולניני שני העמים די ברור. אפשר לתבל קצת אחרת, לבשל קצת יותר, בתנור או על מחבת, אבל הכיווון הוא אותו כיוון.

התיבול דרך אגב וכמו שכולנו יודעים הוא חשוב ואין לזלזל בו. כדי שמשא ומתן יצליח האינטרסים האמיתיים של הצדדים צריכים להיות מושגים. כאן נכנס התיבול לתמונה. אינטרסים יכולים להיות מושגים בצורה טובה יותר או טובה פחות ותהיה זאת טעות לא להשקיע בתיבול…וכדי לתבל כמו שאנחנו מעדיפים, זה קריטי שאנחנו נהיה אלו שיוזמים, מובילים, מעודדים יוזמות שמקדמות את האינטרסים שלנו ולא נחים לרגע ולא אלו שמובלים וננזפים ובכך מתעסקים במזעור  נזקים במקום במקסום הזדמנויות.

ההחלטה הכי גרועה היא לא להחליט. אפשר בעדינות לומר שהיום ולאורך 42 שנים אנחנו לא ממש מחליטים. אנחנו בוחנים כיוונים, מדברים, מחליטים בסעיפי משנה של הבעייה, לעתים אף יוצאים בקריאות מרחיקות לכת (שדרך אגב, לא תמיד עונות באופן מיטבי על האינטרסים שלנו), אבל בסופו של דבר, לא ממש מחליטים. וכשלא מחליטים, המציאות בסוף מחליטה בשבילך והסיכוי שהמציאות פשוט תוביל מעצמה וללא שום עזרה למקום הנכון עבורך היא… ניחשתם נכון – אפס. ולכן, למען הדורות הבאים ויודעים מה, גם למעננו בדורנו אנו (גם אני רוצה לשבת עם pipe ולהביט מהחלון), בואו נחליט שמחליטים.

אוקיי, אז החלטנו להחליט. מה הלאה? אפשר ללכת הביתה כבר? לראות איזה ראליטי או משהו? אז זהו שלא…כולם נשארים ישובים… ושאלות, בסוף..

צידה לדרך

חשוב לזכור שבכל הסכם, מכל סוג שהוא, האינטרסים של שני הצדדים צריכים להיות מושגים, אחרת כל הסכם יהיה זמני. ולכן, בבואנו לפתור את הסכסוך הישראלי – ערבי עלינו להגדיר בפנינו קודם כל את האינטרסים האמיתיים שלנו ובד בבד לזהות את האינטרסים האמיתיים של הצד השני ובכך לעשות את הצעד הראשון ליצירת מתווה של משא ומתן שיוביל לפתרון.

עלינו גם לזכור שבסופו של דבר פתרון ארוך טווח לא יקרה ללא תמיכה בינלאומית (וכן, גם אם נצפצף על כל העולם ואחותו) ותמיכה, בעולם של רייטינג וחוסר סבלנות לפרטים, אינה מושגת, לעיתים לצערנו, מלימוד נכון ומעמיק של ההיסטוריה ומטיעונים מורכבים אלא ממסרים קצרים, פשוטים וקליטים שקהל היעד יכול להתחבר אליהם באבחה של רגע, להיגיון הנשקף מהם ולערכים אותו הם מתיימרים להציג, אם הם כאלה ואם לאו. במקום למרר על עולם שאיבד מעומקו, עלינו וביכולתנו להשכיל ולמנף את אמת שיווקית זו. עד היום בחרנו ללכת עם הראש בקיר במקום לבנות סט של טיעונים שפשוט מוכרים (sell), כאלו שיאפשרו להשיג את האינטרסים שלנו.

עלו הרבה רעיונות ויוזמות לאורך השנים. הסתכלות רעננה עליהם תגלה ששילוב נכון ביניהם והוספת תיבול מתאים במקומות הנכונים תאפשר השגת הסכם הממקסמת את האינטרסים שלנו ומשיגה את האינטרסים של שכננו.

מפת האינטרסים:

לישראל יש מספר אינטרסים מובהקים:

  • שמירת ישראל כמדינת העם היהודי.
  • החיה בשלום ובבטחון בגבולות מוכרים ומקובלים.
  • שמורשתו של העם וההיסטוריה שלו תישמר כולל בחבלי ארץ עליהם תוותר במשא ומתן
  • שלא שולטת בעם אחר

לפלשתינאים יש אינטרס להגדרה עצמית, למדינה בתוך גבולות ברורים בהן תהיה להם עצמאות והזדמנות לחיים שפויים, חופשיים מכל כיבוש שעתידה בידיה.

בסיס התוכנית

בשנים האחרונות עלו מספר רעיונות ומושגים שלעתים נרתענו מהם אך בסופו של דבר חלקם משרתים את האינטרסים שלנו בצורה טובה יותר מרעיונות קודמים:

  1. ביל קלינטון בבואו לקדם את המשא ומתן עם הפלשתינאים תבע את המושג "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים". כאשר מתאפשרת רציפות טריטוריאלית, עקרון זה הוגן והגיוני לעין שיעור על העיקרון הקודם של שטחים תמורת שלום. גם עקרון זה יתבע בסופו של דבר שטחים תמורת שלום, אך הוא יתבע אותו מכל הצדדים באופן פרגמטי המתחשב במציאות. עלינו לאמץ את עקרון זה בסכסוך עם שכנינו. הוא גם הוגן, גם טוב לנו וגם מוכר. בבסיס הרעיון עומדת התפיסה שפתרון אפשרי הוא פתרון פרגמטי, כזה שמתחשב במציאות בשטח ובכך עוקף מוקשים המוצבים ע"י ההיסטוריה והנרטיב של כל עם, כזה שאינו משתוקק להעתיק אוכלוסיות שלמות ממקומן או לשים אותן תחת שלטון זר, ככל שהדבר מתאפשר. גישה זו בוחרת לדון בפתרון עתידי בהקשר של מצב עכשווי שאינו הפיך, שמתייחסת להיסטוריה אך מבינה שהקשר בין העתיד לעבר אינו יכול לפסוח על ההווה, הקוראת לכולנו להרפות מהטיעון שהעתיד חייב להיקבע רק לפי העבר, כי אז כל עם לעד ידבוק באותו חלק בהיסטוריה המתאים לו. זו גישה הדורשת פשרות משני הצדדים באופן הדדי.
  2. היוזמה הערבית/הסעודית ושלום אזורי – אימוץ היוזמה הערבית לשלום כולל עם רוב המדינות הערביות היא הדרך היחידה לגרום לתהליך להצליח. החשש הצודק של ישראל הוא שיום (או שנה או חמש) לאחר שנעשה שלום עם הפלשתינאים וניסוג משטחים, יותקפו כל ערי ישראל ע"י החמאסתן בגדה ובעזה וע"י החיזבלסטן בצפון. מטרייה פן ערבית, אולי אף באמצעות כוחות שלום ערביים הפרוסים בשטח והכרה כי למדינת ישראל הזכות להגן על עצמה במידה ותותקף, יכולים לאפשר לאזור כולו לעלות על פסים של שפיות.
  3. לדרישה להכרה בשתי מדינות לשני עמים, לסוף הסכסוך ולחינוך לשלום הייתי מוסיף גם את העקרון של שמירה הדדית של המורשת וערכים היסטוריים. לנו, בני ישראל,  עם ככל העמים המחובר בנימיו לעברו, הכרחי כי שורשינו וערש תרבותנו, הנמצאים גם ביהודה ושומרון, לא ימחו בעקבות ויתור על חלקי ארץ. ויתור על חלקי ארץ נעשה מסיבות דמוגרפיות ומכך ששני עמים חולקים כרגע את אותה קרקע ובמרחב הפתרונות האפשריים חלוקת הארץ היא כנראה הפתרון היחידי השפוי. אין זה מבטל את זכותינו ההיסטורית גם אם זה מבטל את תביעותינו העתידיות. אותו הגיון תקף גם לגבי הפלשתינאים. בעיניהם, גם הם מוותרים על חלקי ארץ.

חלוקת הארץ

אם מקבלים את העיקרון של "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים", הגבולות לפתע נעשים ברורים יותר:

  • רוב שטחי יהודה ושומרון יעברו לידי המדינה הפלשתינאית.
  • גושי ההתנחלויות וכנראה גם חלקים מבקעת הירדן ישארו בידי מדינת ישראל.
  • המשולש, ברובו, על יושביו, יעבור לידי הפלשתינאים. שטח זה למרות שאינו חלק מהשטחים שנכבשו ב 1967 ראוי שיהיה בהסכם מכיוון שמאפשר הוא להשיג את אותם עקרונות עליהם תוכנית זו מושתתת – שתי מדינות לשני עמים כאשר במקום בו רציפות טריטוריאלית מתאפשרת, "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים".
  • רוב רובה של רמת הגולן ישאר בידי ישראל – ברגע שאנו נאלצים לוותר על שטחים הקשורים בעבותות אבותינו לשחר תרבותנו, קל להסביר למה דרישה זאת נדרשת גם ממדינות אחרות. אם דיברנו קודם על יכולתו של העולם לקלוט מסרים פשוטים, הרי לכם מסר פשוט שבהתבסס על העקרון המוצע, הם יתקשו לסתור ולכן יתמכו בו אם יוצג בחוכמה. זו דרך אגב עוד סיבה מדוע עדיף להסתכל על הסכסוך כסכסוך אזורי ולהכיל על מרכיבים שונים בו פרמטרים זהים לפתרונו.
  • ירושליים תהיה בירת ישראל כאשר חלקים מסויימים בירושליים המזרחית (השכונות הערביות) יעברו לידי הפלשתינאים, שם יקימו את בירתם.

מקומות קדושים

במסגרת חלוקת הארץ בין שני העמים, לכל עם ישארו מן הסתם מקומות קדושים בשטחי המדינה השכנה. יצירת רצפים טריטוריאליים עליה דובר בעבר היא מורכבת ולא פראקטית. במקומה הייתי מציע להתייחס למקומות הקדושים כמו לשגרירויות – שטח דיפלומטי בריבונות המדינה שמקומות אלו קדושים בעבורה. גישה שכזאת תאפשר פתרון בו מושגים האינטרסים האמיתיים של הצדדים והרבה בעיות אגו ורגש יעולים להחסך אם נשתמש בפתרון המקובל בין כל שתי מדינות שיש ביניהן הסכם שלום:

  • הר הבית – שטח הר הבית עליו נבנה מסגד אל אקצה יהיה בשליטה ערבית (כנראה לא פלשתינאית, אבל את זה עלינו להשאיר לעולם הערבי להחליט). הגישה להר הבית כמו גם השטחים שמתחת להר הבית (ירושליים של מטה כפי שכינה זאת ביל קלינטון) ישארו בשליטה ישראלית. כך הערבים ישיגו את האינטרס האמיתי של שליטה וריבונות במסגד החשוב לאיסלאם ואשר בו לנו אין עניין. כך אנחנו נשיג את האינטרס האמיתי שלנו לפיו ירושליים, הסממן המובהק ביותר למורשתו של העם היהודי, בו נולדו ונחרבו שני בתי מקדש, בו פרחו וקמלו דורות של עם ישראל, ישאר תחת ריבונותנו.
  • מקומות קדושים אחרים כגון מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף וכו' – לפי אותו עקרון מתחמים אלו יהיו תחת ריבונות ישראלית בלב שטחים שיהיו תחת ריבונות פלשתינאית.

זכות השיבה

לפי העקרונות והאינטרסים שהוצגו, יש פה רק פתרון אחד אפשרי – זכות שיבה של היהודים למדינה היהודית ושל הפלשתינאים למדינה הפלשתינאית. אין צורך ותהיה זו טעות לעשות כאן מחוות. העקרון פשוט והוגן. כל סטייה ממנו מקדמת אינטרסים זרים.

היום שאחרי – אזרחות ותושבות

ביום שאחרי, ישארו פלשתינאים במדינת ישראל ויהודים בפלשתין. כדי ליצור פתרון הוגן, שקול, המשקף את ההסכמה ההדדית של הצדדים לעקרונות ההסכם כפי שהוצגו (קריא שתי מדינות לשני עמים, חינוך לשלום, שמירה על מורשת העמים, סוף הסכסוך), אני רואה פתרון אחד הוגן המשיג עקרונות אלו, אשר אינו נוטה לצד זה או אחר:

  • כל אחד יוכל להשאר במקומו ושלומו, חירותו וזכויותיו יובטחו.
  • יהודי החי בפלשתין כמו גם פלשתינאי החי בישראל יבחר אזרח של איזו מדינה ברצונו להיות. לאור העובדה ששורשי הסכסוך כה עמוקים וייקחו כמה דורות לעקור את כולם וכדי לוודא כי הפתרון אכן ישמור על העקרונות עליהם דיברנו, לא תהיה אפשרות של אזרחות כפולה. אם יבחר יהודי החי בפלשתין לשמור על אזרחותו הישראלית, לא יהיה אזרח פלשתין אך יוכל לחיות שם כתושב לכל חייו. אותו כלל יכול גם על פלשתינאי בסיטואציה ההפוכה. אזרח או תושב, התנאי היחיד שיעמוד בפני אדם מעם אחד החי בשטחי המדינה השכנה הוא לקבל את חוקי המדינה, אופייה וצביונה. תנאי זה יחול על יהודי בחברון כמו גם על פלשתינאי בגליל.

…שני ההיסטוריונים קמו ממקומם והחלו לצעוד בחזרה להמשך הדיון במושב לפתרונות סכסוכים בין גלקטיים כשהאחד ממלמל לרעהו "הלוואי שנשכיל לפתור את המשבר הנוכחי כפי שהשכילו מנהיגי ישראל ומדינות ערב בשעתו. אולי יעזור לנו לשחק במשחק של דימיון מודרך, משהו כמו "השנה – 2450. באחת מהפסקות הועידה השנתית לפתרונות סכסוכים חוץ גלקטיים…". ברקע הביט בהם בחום השלט "ועידת ירושלים השנתית לשלום, סבלנות ופתרון סכסוכים – 2225".

יוני 14, 2009 at 9:16 am השארת תגובה

קק"ל מוותרת על קרקעות במרכז הארץ בתמורה לקרקעות בנגב ובגליל

לפי עיתון הארץ "דירקטוריון קק"ל קיבל את הסכם החלפת הקרקעות עם המדינה. כחלק מההסכם תקבל הקרן 70 אלף דונם בנגב ובגליל בתמורה לקרקעות שבבעלותה במרכז הארץ בישובים עירוניים. לדברי יו"ר קק"ל, "הקרקעות שנעביר למדינה מוחכרות לבעלים פרטיים. תמורתן נקבל ונפתח אדמות בנגב ובגליל – זו היא הציונות החדשה. בוויתור על אדמות במרכזי הערים, תמורת אדמות בפריפריה, חוזרת הקרן הקיימת לערכיה המקוריים בפיתוח השממה".

אני לא רוצה להכנס לשאלה האם יתרונות ההסכם עולות או נופלות מיתרונותיו. דבר אחד בטוח – פיתוח הנגב והגליל חשובים מאין כמותם, הן כעתודות קרקע והן כמנוף ליצירת התיישבות חלוצית שתתן רוח גבית לציונות מודרנית, ליצירת מקום שטוב ונעים לחיות בו וליזמויות ישראליות חדשות.

אני רוצה להציע כי בפיתוח הנגב והגליל נשכיל להיות יצירתיים מספיק כדי לתכנן ולפתח את האזורים כך שכל אזור יזכה לאופי יחודי משלו התואם את הפסיפס המקומי המושפע מהגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, האקלים, ההיסטוריה והאנשים המרכיבים אותו. כך שתהיה משמעות אמיתית וקוסמת לצמדי המילים ארץ הצפון וארץ הדרום.


יוני 3, 2009 at 10:46 am השארת תגובה

השירות לאזרח

נאמרו די והותר מילים על האטימות וחוסר האכפתיות בהן נתקל פעמים כה רבות האזרח הקטן כשהוא בא לקבל שירות ממוסדות ציבוריים ומוצא את עצמו מטורטר עד אובדן חושים…

העניין הוא שזה לא פשוט כלל ועיקר לשנות מערכת כה משומנת של בירוקרטיה בשיא תפארתה שנטוותה לאורך עשרות שנים על מנת לאפשר לעובדים מנומנמים ובני משפחותיהם למצוץ את דמה של הקופה הציבורית ועל הדרך, אם אפשר, אז גם לגרום להתקף לב או שניים של אזרח תמים שבסך הכל התבקש ע"י הבנק שלו כי יבצע עבורו משימת הישרדות קטנה ולא מסובכת בתמורה לבקשת ההלוואה שהגיש – להנפיק לו עשרה אישורים, 20 חתימות, ערבות בנקאית, אישור נוטריון, לקנות בולים במבצע בכל תחנה, לקבל דף עיון ולחזור אליו כדי להתחיל הכל מהתחלה…

בפוסט הזה אני לא אגע ביתרונות הגלומים במערכות ממוחשבות, אשר אם מתוכננות כמו שצריך, יכולות הן להפוך תהליך שלוקח היום 3 חודשים,  אלפי שקלים, מספר בלתי מבוטל של אובדן ימי עבודה, יערות שלמים של טופסיאדה והרבה עצבים לתהליך שלוקח 4 דקות על כוס קפה, אם יש תור למכונת האספרסו.

הסיבה הא פשוטה – כשלפרטים המרכיבים את המערכת אין אינטרס להתייעל, לא משנה איזו תוכנית תביא, סיכוייה להיכשל גדולים מדיי.

ומכאן שתהליך התייעלות אמיתי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של המערכת יתחיל רק כשלעובד הקטן יהיה אינטרס לפעול, כאשר הלחץ לשינוי יווצר מבפנים.

לחץ כזה יווצר רק ברגע שהפקידים ונותני השירות יעמדו למבחן הציבור, על בסיס יומי ובאופן נגיש ופשוט. ברגע שכל אינטרקציה עם פקיד ונותן שירות תלווה במתן פידבק מיידי לגבי שביעות רצונו של מקבל השירות, ברגע שאלו שיקבלו באופן עקבי ציונים נמוכים מהציבור יסולקו מהשירות הציבורי, ברגע שקידומים ובונוסים יהיו שזורים בציונים שמקבלים מהלקוחות, נהיה עדים לחזון אחרית הימים – קודם כל, לפתע נזכה לשירות חם ולבבי. ומעבר לכך, לפתע יגיעו רעיונות לייעול מהשטח עצמו, מעובדי השירות הציבורי, לגבי אותם תהליכים מסורבלים, ארוכים ומיותרים שמייצרים לקוחות ממורמרים ושעשויים עקב כך לפגוע בתנאי העסקתם.

גם היום ניתן להתלונן על שירות רע אבל התהליך לא נגיש, לא פשוט, לא ידוע ולא יעיל.. אתה בד"כ לא יודע למי לפנות וגם אם תפנה, זו לא ערובה לשום דבר. הבירוקרטיה לא פוסחת גם על מנגנוני הבקרה…

צריך משהו הרבה יותר פשוט ונגיש מבחינתו של האזרח. הטכנולוגיות של היום מאפשרות את זה, אם רק נרצה. אם בכל שיחה או מפגש עם נותן שירות האזרח יתבקש רק לתת ציון (1-10) לנותן השירות (באמצעות עמדות ממוחשבות ו/או שירות טלפוני ממוחשב), אם עובדים שמקבלים באופן עקבי ציונים נמוכים יפוטרו לאחר שקיבלו הזדמנות להשתפר, אנחנו נצפה בפלא של התייעלות השירות הציבורי עוד בחיינו…

מאי 19, 2009 at 11:52 am השארת תגובה

קצת על המצב

ב 17 בינואר 2009 ישראל הכריזה על הפסקת אש חד צדדית. שבועיים אחרי, למרות שעדיין מוקדם מדיי, ניתן לדון במספר אספקטים הקשורים הן למבצע והן לתמונה הרחבה.

הרתעה

בסופו של יום זו היתה מטרת המבצע. אם שבועיים לאחר תום המבצע אנו עדים לפיגועים, מטענים וירי של קסאמים ומרגמות, ללא שום קשר למספר הארועים והנפגעים, ניתן לסכם שמטרת המבצע טרם הושגה. עלינו לקבוע תג מחיר על כל פעולה (או נסיון לפעולה) שמסכנת או עלולה לסכן את בטחוננו – המיידי או העתידי. הברחות או ניסיון להברחות הם פגיעה בהרתעה בדיוק כמו פיגוע או ניסיון לפיגוע, כמו מטען או ניסיון להטמנת מטען, כמו ירי קסאם או ניסיון שיגורו.

חלק כבד מתג המחיר צריך להיגבות באופן מיידי ובאופן מהדהד. תגובה כירורגית או סיכול ממוקד שלא תמיד מתרחשים בצמוד לארועים אינם יכולים להוות את המרכיב הדומיננטי בבואנו לבנות את ההרתעה. פבלוב עובד גם על אוייבנו ומכאן שסמיכות האירועים ועוצמתם היא קריטית.

הייתי רוצה להציע את המספר 1400 כיחס שבין פעולה לתגובה. זה המספר שרוצה החמאס עבור החזרתו של גלעד שליט. החמאס והחיזבללה לפניו קיבעו בלשונם הם את יחס ההרתעה, את יחס החשיבות. חייל אחד שלנו שווה 1400 שלהם. טיל אחד שלהם יזכה ל 1400 שלנו, חטוף אחד שלנו יוביל לתוהו ובוהו אצלם, הברחה אחת שלהם תזכה לתגובה מוחצת שלנו וכשאני אומר תגובה מוחצת אני לא מתתכוון להפגזת 4 מנהרות בלבד. כך בונים הרתעה. שום דבר לא עובר לסדר היום כי כאשר משהו אחד מתחיל לעבור לסדר היום אנו מגלים מהר מאוד כי שני דברים קורים – האחד, נבנה מאזן אימה במקום הרתעה. שניים, נוצר פיחות זוחל בו באמצעות הסלמות איטיות המתרחשות לאורך זמן, מגיעים למצב בלתי אפשרי, בדומה לצפרדע בסיר שמתחמם אט-אט, הצפרדע לא חשה בשינוי אבל בסוף היא אינה שורדת.

בכלל אני חושב שזה רעיון טוב לקשור בין היחס המספרי שדורשים ארגוני הטרור עבור חטופינו לתגובה שלנו, מכיוון שבכך ניצור לראשונה אינטרס שלילי בעבורם להגדיל את יחס זה ואינטרס אמיתי להקטינו. מעבר למחיר הצבאי וההרתעתי שהם ישלמו, הם ישלמו מחיר תודעתי והסברתי כבד. הם לא יוכלו לטעון עוד לחוסר מידתיות ולהתנער מכך שמשתמשים הם באזרחים כמגן אנושי, והרי הם, במה ידיהם והצהרותיהם קבעו כי חייינו יקרים מחייהם אלפי מונים.

אזרחים חפים מפשע

עם כל האמונה בצדקת דרכנו, לראות משפחות שלמות נהרסות ותמונות של מאות אזרחים חפים מפשע הרוגים זהו מחזה קשה וטרגי. כאב, אני לא מסוגל לדמיין איך הורים מסוגלים להמשיך כשילדיהם מתים לנגד עיניהם. זוהי טרגדיה אמיתית שאינה קשורה לשאלה האם פעלנו נכון. הלב של כל אחד ואחת מאיתנו, כבני אנוש, כעם שיודע סבל מהו, צריך לצאת אל אותן משפחות שכולות, למרות ובשל העובדה שהם לא חלק מעמנו.

מכיוון ששדה הקרב משתנה והמלחמות העכשוויות הן מול ארגוני הטרור המתחבאים באופן ציני מאחורי אזרחים, עלינו לחשוב באופן יצירתי ולהכניס מושגי לחימה חדשים. כמו שאנחנו כבר יודעים לייצר מסדרונות להכנסת ציוד הומניטרי, עלינו להקים דוקטורינה המטפלת כחלק משדה הקרב ומהלכו, ביצירת מסדרונות בריחה עבור ילדים, נשים וכל אזרח חפץ חיים, והובלתם לעבר ערי אוהלים ארעיים שינוהלו או על ידינו או בשיתוף עם כוחות בינלאומיים עד שוך הקרבות.

כך גם נגן על אזרחים חפים מפשע, גם נייצר מרחב תמרון רב יותר עבור כוחותינו הפועלים בשטח וגם נתמודד טוב יותר במישור ההסברתי.

הסברה

כפי שאנחנו חלשים בשיווק במגזר הפרטי, כך אנו חלשים בשיווק במגזר הציבורי בכלל ובתחום ההסברה בפרט. במהלך המבצע נשמעו קולות ממערך ההסברה שהדפו את טיעון עתיק יומין זה וטענו כי בעיותינו ההסברתיות נובעות מדברים שאינם קשורים בנו. למחזיקי דעה זו השייכים למשרד החוץ ולמערך ההסברה שלנו אני קורא להתפטר לאלתר. שיווק הוא מקצוע לכל דבר והוא אמור להיות טבוע בחינוך ובתרבות. זה אינו מקרי שאמריקאים יודעים כה טוב להתבטא, לנאום, לשווק. מנחילים להם את יכולות אלו כבר בבית הספר היסודי. מכיוון שהמערכה הבינלאומית מתנהלת בעיקרה באנגלית עלינו לא רק ללמד את ילדינו כבר בגיל צעיר להתבטא, להעביר רעיון ולשכנע, עלינו גם לוודא שהאנגלית השגורה בפינו תהיה מצויינת בבואנו להתמודד במגרש הבינלאומי.

אקסיומות

במשא ומתן כמו גם בהעדרו, כל צד מגדיר את האינטרסים והקווים האדומים שלו ומנסה להבין מהם האינטרסים והקווים האדומים של הצד השני. תהליך שכזה מאפשר להגיע לפתרון בר קיימא. אנו מרבים לשגות ולהביט על הקווים האדומים של הצד השני ואז להגמיש את האינטרסים והקווים האדומים שלנו. זהו תהליך מסוכן.

נושא גלעד שליט לא היה על השולחן כחלק מהפסקת האש שהוכרזה ביולי  לא מכיוון שזה לא אינטרס שלנו אלא מכיוון שהערכנו שהחמאס לא יסכים בשום אופן להגמיש את עמדותיו. זו טעות קריטית בניהול משא ומתן ובניהול משברים. גלעד שליט נחטף משטח ריבוני של מדינת ישראל אחרי שלא היה ולו חייל ישראלי אחד או אזרח ישראלי אחד על אדמת עזה. אינטרסים אמיתיים אינם משתנים בעקבות עמדתו של הצד שמולך, רק אפשרויות הפעולה משתנות. בנושא זה התחלנו להתעשת עכשיו כשאנחנו דורשים את החזרתו של גלעד שליט תמורת פתיחת המעברים – אינטרס שלנו תמורת אינטרס שלכם.

בנושא זה אנחנו גם שוגים היום מול החיזבללה. מאז חיסולו של מורנייה, אנחנו בכוננות ספיגה. במקום לדבר רק על כוננות הספיגה שהיא לצערנו הכרחית, עלינו להעביר מסר חד משמעי לחיזבאללה שבמידה ותיפגע שערה מראשו של ישראלי או יהודי ברחבי העולם, תגובתנו תהא קשה מנשוא – אל מול המפגעים, שולחיהם והמדינות התומכות בהם. אסור לנו לקבל את האקסיומה שמול חיסול של טרוריסט, פיגוע היא תגובה לגיטימית. הגיע הזמן שאנו נקבע את האקסיומות שלנו לפי האינטרסים שלנו והקווים האדומים שלנו.

העת להחליט

אחמד טיבי אמר בראיון כי "בכל פעם שנהרג ערבי, כואב לו יותר". האמת שאני מבין אותו ולא הייתי מאמין לו אילו היה טוען אחרת. עניי עירך קודמים והעדופתיך נקבעות לפי עירך ועמך. הבעייה אינה נעוצה בהעדפותיו של טיבי כי אם בעובדה שלאמירה זו צריכה להיות פעולת המשך והיא החזרת תעודת הזהות הישראלית שלו. באמירתו, מודה טיבי כי עירו, עמו, אינו עם ישראל כי אם העם הפלשתיני וכי נאמנותו היא לעם הפלשתיני ולא למדינת ישראל. הודאתו גם מגלה את מה שידוע לכולנו – בשאיפתו למדינת כל אזרחיה הוא וציבור בוחריו מעוניינים במדינה לעם הפלשתינאי בה היהודים, במקרה הטוב, יחיו כמיעוט. אם היה טיבי לוחם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אשר כחלק ממנו הוא וציבור בוחריו היה בוחר לחיות את חייו במדינה הפלשתינאית, לצד מדינת ישראל, הייתי מעריך אותו ואף נלחם יחד איתו לפתרון צודק. בג"צ דרך אגב צריך להתייחס לאמירתו זו של טיבי בבואו לאשר או לבטל את פסילתה של מפלגתו, רע"מ-תע"ל.

השתדלתי לקרוא את כל מה שכתב גדעון לוי במהלך המבצע ולאחריו (הערת המחבר: כשאני מוודא ששום דבר היקר לי לא נמצא בסביבתי במהלך הקריאה) ויש לי דבר אחד להגיד לגדעון לוי – אם היית יוצא כנגד ההתקפות שלוחות הרסן של החמאס במהלך שמונה השנים האחרונות בעשירית מהלהט שאתה תוקף את ישראל לאורך כל הדרך, היית זוכה לקצת יותר אוזן קשבת והשפעה. הרפלקס המותנה שלך, בו אתה רואה רק צד אחד מונע ממך לשמש כגורם מאזן המאפשר להכיל גם את סבלו של האחר. התנהלותך הרואה רק צד אחד של המשוואה מציבה אותך כקיצוני שרק מסלים את המצב במקום לגשר, כאחד שמקומו לא בינינו.

היום שאחרי

עלינו לנצל את הדינמיקה הבינלאומית שנוצרה, את חששו של העולם הערבי המתון מהתחזקות האיסלאם הקיצוני ואת נכונותו לקבל את מדינת ישראלכדי למנף את המבצע ואת האווירה הבינלאומית והערבית שנוצרה הן להשגת שלום איזורי – באמצעות היוזמה הסעודית (ללא שום קשר להשגות שיש לנו על חלק מתוכנה אותן ניתן ללבן כחלק מתהליך משא ומתן) והן למאבק עולמי בטרור האיסלמי.

הדוקטורינה של דחיית המלחמה הבאה היא טובה אך אינה מספיקה. אין ברצוננו לנצח לאכל חרב ועלינו לנצל את חלון ההזדמנות שבו ניתן להגיע להסכם שלום עם העולם הערבי ולמאבק משותף בטרור ביחד עם הקהילה הבינלאומית. הסכם שכזה, גם אם לא יתקבל על ידי כל אויבינו, יכול להיכפות עליו בתנאים בו מעבר לקהילה הבינלאומית הוא פרי יוזמתו של העולם הערבי המתון. זה יהיה הרגע שבו המאבק בטרור, לראשונה, יכיל באופן אקטיבי גם את העולם הערבי. החלוקה לטוב ורע לא תהא עוד לפי דת או גזע כי אם לפי שאיפה לחיים ולשלום אל מול השאיפה להרג ולמלחמה.

ינואר 30, 2009 at 9:44 am תגובה אחת

מועד לחזון – מי אנחנו

נהיה אופנתי היום להיות פוסט משהו – פוסט ציוני, פוסט ג'רוזלם ובעיקר פוסט קארד, בלי דעה, בלי ערכים, בלי שייכות.

אני כאן כדי למחות על הטרנד ולהחזיר למרכז הבימה את היותנו עם יהודי במדינה יהודית, דמוקרטית, שלציונות יש בה תפקיד מרכזי. במדינתנו יש מגוון של מיעוטים וכמדינה דמוקרטית עלינו לוודא שהמיעוט בתמורה לנאמנותו יהנה משוויון זכויות ומשוויון הזדמנויות.

מדינה יהודית

כחילוני, אני קודם כל מסתכל על היהדות כעם. העם היהודי חולק היסטוריה משותפת, תרבות משותפת, נרטיב משותף, גורל משותף וכן, גם דת משותפת לה הוא חב רבות על ששמרה אותו כעם במשך אלפי שנות גלות, אנטישמיות ופרעות (תפקידו בעידן הנוכחי צריך להשתנות, אך על כך בהזדמנות אחרת). העם היהודי גלה מארצו ושב אליה על כנפי תנועה ציונית, חילונית – עם ככל העמים.

רבים יוצאים חוצץ נגד הגדרה זו וטוענים כי אנחנו העם היחידי שיש בו זהות בין לאום ודת ומכאן שאיננו עם…זאת טענה מגוחכת. מוטב שננסה להבין איך נולדה זהות כזאת. להתכחש לזהות זו של דת ולאום אינה שונה בהרבה מהתכחשותה של גולדה ושל הימין הקיצוני לכך כי הפלשתינים הם עם. בעבר דת היתה דרך לאחד עם או שבט תחת הנהגה אחת, כלומר בעבר זהות זו בין עם או שבט לדתו היתה קיימת. היהדות בניגוד לדתות שבאו אחריה מעולם לא היתה מיסיונרית ומעולם לא ניסתה לכפות עצמה על עמים אחרים ולכן זהות זו נשמרה לאורך ההיסטוריה.

אחרי שהסכמנו שיהדות הוא גם דת וגם לאום, עדיין יש כאלו שמציעים כי מדינת ישראל תהיה מדינה אחת לשני לאומים. היסטורית, מדינה אחת אינה יכולה לשרת שני עמים עם כל ההילה האוטופית שסביב רעיון זה. ההיסטוריה רוויה בדם ובהיעלמותם של עמים ותרבויות כתוצאה מניסיונות מאולצים לייצר פתרונות מדיניים עבור אוכלוסיות כה שונות זו מזו. ניסיונות כאלה הם, במקרה הטוב, משחק סכום אפס בו אחד מרוויח ואחד מפסיד, בו נרטיב אחד שורד ואחד נכחד. לרוב כולם מפסידים. האמת שזה גם לא כל כך אוטופי להכפיף כמה עמים תחת מדינה אחת. לא הייתי רוצה לחיות בעולם בו כולנו זהים. זה טוב שיש עמים שונים, עם תרבויות שונות, המאוגדות תחת מדינות עצמאיות, כל עוד אנחנו מכבדים את האחר ומעשירים את עולמנו מהתבוננות ולמידה מתרבויות אחרות. קיומן של מדינות מבטיח את קיומן של תרבויות שונות. כיבודן של תרבויות אחרות מבטיח את התפתחותו של המין האנושי. רמיסתן של תרבויות ועמים מבטיח את הכחדותו.

מדינה אם כן מגדירה שייכות לעם, עם עבר ועתיד משותף. הצרפתים חולקים את עברם, את שושלת המלוכה שלהם, את נפילת הבסטיליה, את תרבותם ושפתם. האמריקאים חולקים את היותם מדינת הגירה, את מסיבת התה של בוסטון, את מלחמת העצמאות, את מלחמת האזרחים, את נצחון הצפון, את היותה ארץ ההזדמנויות והקפיטליזם.  ובארץ ישראל נמצאים כיום שני עמים - העם היהודי והעם הפלשתיני, עמים עם היסטוריה שונה, תרבות שונה ונרטיב שונה. כדי לאפשר להם לשמר את תרבותם ולהמשיך להתקיים כעמים עצמאיים אין פתרון אחר מאשר פתרון שתי מדינות לשני עמים שיחיו, בשאיפה, בשלום זה לצד זה.

כשמסתכלים על המציאות כך מבינים גם כי אין דיסוננס בין הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכמדינה דמוקרטית. כל מי שרוצה להיות חלק מהעם היהודי, לקבל על עצמו את הנרטיב שלו, ההיסטוריה שלו וערכיו מוזמן להצטרף, אם המיר את דתו אם לאו. כפי שבארה"ב על מועמד לאזרחות לעבור תהליך של לימודים, מבחנים ובסופם להישבע אמונים למדינה וערכיה, כך אני מצפה מאזרחי ישראל, אזרחי מדינת העם היהודי.

מיעוט ושיוויון זכויות

מיעוט צריך לקבל שיוויון זכויות וכמדינה יש לנו הרבה במה להשתפר והרבה על מה להתבייש. יחד עם זאת, במדינה דמוקרטית יש מעין לחיצת יד בין שני צדדים שאומרת "תישבע לי, המדינה, אמונים ובתמורה תהיה שווה".

כדי להצטרף לעם זה או אחר, עליך לקבל על עצמך את ערכיו, את ההיסטוריה והנרטיב שלו, את מטרותיו ושאיפותיו ואז היותך מיעוט בו רק יוסיפו צבע, נופך ועומק למדינה אליה הצטרפת. אם אינך מקבל את עקרונותיה, הרי שעצם הצטרפותך הינה השתלטות עויינת וכנגדה, כמו גם בעולם העסקי, צריך להאבק.

ערבי שמקבל הוא את היותו מיעוט במדינה יהודית זרועותיי פתוחות אליו.

מיעוט שלא מקבל על עצמו את ההגדרות והערכים שעליהם מושתתת המדינה ושמטרתו ארוכת הטווח היא להפוך לרוב ולייצר נרטיב חדש שמבטל את הקיים לא יכול להיות חלק מהעם בו הוא דר ולחתור תחת הגדרתו, בשם הדמוקרטיה והדמגוגיה. ערבי שרוצה הוא כי ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה ושואף להפוך אותנו למיעוט אינו מכיר בקיומנו כעם ובזכותנו למדינה וככזה מסכן הוא את קיומנו (ראוי לציין כי רבים מערביי ישראל נאמנים למדינת ישראל וחלקם אף מתנדבים לצה"ל. לא עליהם אני מדבר).

כפי שלא מתקבל על הדעת כי פלשתין לא תהיה מדינת העם הפלשתיני אלא תהא מדינת כל אזרחיה בה מתנחלים יהודים החותרים תחתה יהיו בה אזרחים שוווי זכויות וינסו ביום מן הימים להפוך בה לרוב, כך לא יתכן מצב בו מיעוט ערבי חותר בשם הדמוקרטיה ולאור הדמוגרפיה תחת המדינה היהודית וערכיה.

בימים בהם נבחר נשיא אמריקאי שחור ראשון, ראוי לזכור כי ברק אובמה לא נבחר כמנהיג מיעוט כי אם כאמריקאי בכל רמ"ח אבריו, שמצטט את לינקולן. ראוי גם לציין כי השחורים בארה"ב שנלחמו ונלחמים למען שיוויון זכויות עושים זאת כחלק מאומה אליה הם שייכים. הם לא קוראים לזכות שיבה של אפריקאים לאמריקה ואינם קוראים לשינוי ההיסטוריה, הנרטיב של האומה או אופייה. הם רוצים ובצדק שבתוך סיפורה של אמריקה ישמע גם סיפורם וזכויותיהם יכובדו. ערביי ישראל צריכים להיות הוגנים מספיק ולהחליט האם הם רוצים להיות חלק מהעם היהודי או חלק מהעם הפלשתיני. כל בחירה היא לגיטימית אבל לכל בחירה צריך שיהיו גם משמעויות.

באמירת סוגריים, גם דתיים קיצוניים המעוניינים כי מדינת ישראל תהפוך למדינת הלכה, מקומם לא כאן. בכלל הכפייה הדתית אחראית במידה רבה לכך שחילונים התרחקו מהמסורת, מהמורשת ואף מהציונות. לדת יש הרבה פנים יפות ומוסיפה היא לעומק תרבותנו אך ברגע שיוצאת היא במלחמת חורמה כנגד החילוניות ושואפת היא להיות מדינת הלכה, היא הופכת מסוכנת ופוגעת בערכים עליה קמה המדינה.

סיכום

מדינה הינה דרך התאגדות לעם שרוצה לשמר את עברו ולהבטיח את תרבותו ועתידו. כל מי שרוצה להצטרף להתאגדות זו עליו לקבל על עצמו את הגדרותיו וערכיו ולא להשתמש בפלטפורמה שמוצעת בפניו כדי לבצע השתלטות עויינת. אם הגדרות אותו עם לא מוצאים חן בעיניו, שימצא לו התאגדות אחרת. כפי שעשו ועושים יהודים רבים שבוחרים לעלות ארצה כך יכולים וצריכים לעשות אותם חלקים מערביי ישראל שרוצים לשנות את צביונה של ישראל . מצד שני, כפי שיש יהודים רבים בעולם שהחליטו להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה בה הם נמצאים ושמו את יהדותם במקום השני, כך פתוחה הדלת גם לערבים או כל מיעוט אחר שרוצה להשתלב באופן מלא במדינה היהודית.

אלו שמגדירים עצמם קודם כל כפלשתינים יעשו טוב לכולם אם יעברו למדינה הפלשתינית שבדרך. אלו ששוזרים את גורלם עם מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הדלת פתוחה בפניהם והם צריכים להנות משיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות.

בפוסט הזה ניסיתי להבהיר את הלגיטימיות והמוסריות שבשאיפתנו למדינת לאום לעם היהודי באותו אופן שמדינת לאום לעם הפלשתיני היא לגיטימית. ניסיתי גם, בכוחותיי כי דלים, לשחרר אותנו מההתקבעות שלנו על משבצת אליה החלטנו להשתבץ, בה יש דברים שמותר להגיד ולחשוב ודברים אחרים שעדיף להצניע. להיות יהודי, ציוני, בארצנו זו לא בושה, כי אם זכות וכבוד, אם אתם מגיעים מצידה הימני של המפה או מצידה השמאלי.

בפוסט הבא אדבר על מספר קווים מנחים שצריכים להיות נר לרגלנו כמדינה ועל אותם חוזקים שעלינו למנף כדי להמשיך ולצמוח ולהתחרות בעולם הגלובלי.

דצמבר 15, 2008 at 8:36 am תגובה אחת

חזון למועד – פתיחה

ובכן, הגיע המועד…

כיום, כשמנהיגינו, ואלו שמתיימרים להיות, אינם מציבים בפנינו חזון ברור, ואת הדרך להגשמתו, כאשר התקשורת, מרוב עיסוק ברייטינג ובסקופים, שכחה את תפקידה וכאשר מערכת החינוך מובילה אותנו לשיאים שליליים חדשים,  וכשכל אלו חוברים יחדיו ויוצרים דור צעיר שגם לא ישאל בעתיד על חזון  ועל מה מאחד אותנו ומחבר אותנו (כי זה סווו אאוט…), עלינו, חפצי החיים, להתאים את האימרה הישנה והטובה לזמננו ולדרוש בגאון כי לא עוד חזון למועד וכי כעת חיה הגיע מועד החזון.

כעת, כשהבחירות בפתח, החלטנו לא לחכות עוד. אנחנו רוצים לשמוע חזון ודרך כאן ועכשיו. אנו רוצים לשמוע אותו מכל אחת מהמפלגות ומכל אחד ואחת מהמועמדים לראשות לממשלה היישר וחזק בפנים. אל תדאגו לעדינותנו – כישראלים, אנחנו נדע להתמודד ולהעריך ישירות, גם אם לא נסכים איתה (טוב נו, לא כולנו..).

ועד שנתחיל לשמוע את מנהיגינו מדברים אלינו על הדברים החשובים באמת, בחרתי שבמקום לשפוך חמתי (ולי יש דווקא חמה נהדרת), אשפוך קצת דיו וירטואלי ואציג את תפישותיי שלי במגוון של תחומים.

ורגע לפני שאעשה זאת, אני רוצה להתחיל באבחנה מסויימת ובקשה. אנשים נוטים במקרים רבים לבחור את דעותיהם בהתאם למשבצת בה הם נמצאים או במשבצת בה הם היו רוצים להיות, להראות או להיתפס. אדם המגדיר עצמו ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאל דמוקרט יבחר בדעה בהתאם למצופה מהמשבצת אליה רוצה להשתייך. לעיתים אפילו עצם ההגדרה וההשתייכות למשבצת נובעת "מהמצופה ממני ממעמדי, תפקידי, שיוכי החברתי והשכלתי" ולפי הטרנדים החולפים ולא לפי תפישת עולם מוגדרת. גישה זו הינה חד מימדית ומסוכנת. במיוחד אצלנו כשאת הכל מכניסים להגדרה בינארית של משתנה אחד – ימין ושמאל. העולם מורכב יותר ומכיל מספר רב יותר של משתנים ומימדים ולא הימין ולא השמאל הם מטרה בפני עצמה. לעיתים האמת והישועה באה מכאן, לעתים משם, לעיתים בשילובם ולעיתים בלא קשר אליהם. וכמו במתטיקה, כדי להשיג מטרה מסויימת, צריך קודם להגדיר אותה ואת המשתנים ואז לגשת לפתרונה בהתחשב במשתנים ובאילוצים. ובדומה למתמטיקה, בה צריך להתמודד עם מצבי קצה, כך עלינו להתמודד עם קיצוני המחנות – לא אלו ולא אלו נר לרגליי. גם אלו וגם אלו מסוכנים לעתידנו ועשויים להמיט עלינו אסון, למרות שבאופן מאוד שונה (הימין הקיצוני מסוכן מכיוון שמחזיר הוא אותנו שנות אור לאחור, מכיוון שרומס הוא את שלטון החוק, מערכותיו ונבחריו, מכיוון שרומס הוא את זכויותיו של עם אחר ומנסה לכפות עלינו גם כי לנצח נאכל חרב וגם אורחות חיים הזרים לרובנו. השמאל הקיצוני מסוכן הוא מכיוון שלוקה הוא באובדן זהות, ורואה הוא רק את זכויותיו של עם אחר,  אשר בהתרפסותו ובהתעלמותו מהמציאות מאיים הוא לכלותנו כעם, לא בכוח החרב כי אם בכוח הדמוגרפיה).

בפוסטים הבאים אנסה לצעוד בנתיבים אלו, להגדיר מי אנחנו, מה סט המטרות שעלינו להציב בפנינו ודרכים אפשריות להגיע לשם.

דצמבר 14, 2008 at 1:27 pm תגובה אחת

טרור הוא טרור הוא טרור

פגיעה באזרחים חפים מפשע – בין אם על ידי ערבים או יהודים, בין אם על רקע לאומני או פלילי – היא טרור.

כשערבי רוצח בדם קר יהודים חפים מפשע זה טרור.

כשארגוני הפשע יורים למוות באם לילדים על חוף הים זה טרור.

כשיהודים קיצוניים מבקשים לעשות לינץ' במשפחה פלשתינית בתוך ביתם בחברון זה טרור.

זו לא אמירה פוליטית, זו אמירה ערכית.

כיהודים אנחנו נלחמים ואל לנו לחדול מלהלחם על זכותנו לחיות במדינתנו, מכורתנו – בשקט, שלווה ושלום. כעם שבניו ובנותיו נרדפו, הוקעו, נסקלו, נצלבו, הומתו בגיאיות ההריגה ובפוגרומים ונשרפו במשרפות, אנו נושאים על כתפינו משא מוסרי – לדאוג כי מה שקרה לנו לא יישנה, לא לנו ולא לשכנינו. מחובתנו המוסרית, המצפונית וההיסטורית להילחם מלחמת חורמה באותם קיצונים שלא אהבת הארץ היא שמניעה אותם כי אם שנאת האחר וביטולו.

מה שארע שבוע שעבר בחברון, בו פורעים יהודים הציתו בית פלשתיני וירו באזרחים, כחלק מהאירועים המבישים סביב "בית המריבה" בהובלת אלו שלא מכירים במדינת ישראל, חוקיה ונבחריה, הוא תמרור אזהרה בגודל של אצטדיון.

בטרור צריך לטפל כמו בטרור – במלוא הנחישות ובמעשים – קריא מיצוי הדין עם האשמים והעברת מסר ברור של מלחמה ללא פשרות בכל סוג של טרור וזאת באמצעות שפיטה לתקופות מאסר ארוכות, באמצעות שלילת אזרחות לחותרים תחת המדינה ולאלו הפועלים בניגוד לערכיה וצו מצפונה ואף גירוש – יהא הנידון יהודי או ערבי ותהא הפעילות הטרוריסטית על רקע לאומני או פלילי.

הקוד המוסרי שלנו צריך להיות חד וברור – מי שמנסה להרוג חפים מפשע מקומו לא בינינו ואנו נבוא עמו דין וחשבון, ללא כחל וסרק. טובת הכלל השפוי המורכב הוא ממגוון רחב של פרטים שבטובתו אנו חפצים עולה היא עשרות מונים על טובתו המפוקפקת של הפרט ההזוי.

תטיב לעשות מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה אם תמצה את הדין עם הפושעים , תתנצל בפני המשפחה הפלשתינית, תפצה אותה ותתייצב בפני הקהילה הבינלאומית עם מסר ערכי חד, ברור, שאינו משתמע לשתי פנים – במצוות נאה דורש, נאה מקיים.

דצמבר 7, 2008 at 8:28 pm השארת תגובה

פוסטים ישנים יותר


קטגוריות

  • Blogroll

  • Feeds


    הרשמה

    קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.