ממרומי ההיסטוריה

השנה – 2225. באחת מהפסקות הועידה השנתית לפתרונות סכסוכים בין גלקטיים, ישבו שני היסטוריונים על כוס קפה ושוחחו על הסכסוך הישראלי – ערבי ופתרונו כמקרה בוחן המזכיר במאפייניו את הסכסוך העכשווי בכוכב הלכת מאדים, בו דן המושב בבוקר חורפי זה. שני הההיסטוריונים עישנו pipe להנאתם, כשעננת עשן מלטפת כיסתה את השולחן ויחד עימה את הנוף הנשקף מהחלון, כשלפתע קול חדר מבעד לעננה: "אבל הסכסוך ההוא, על כל מורכבותו, היה פשוט…הרי היה רק מתווה אחד הגיוני שיאפשר לדורות הבאים לחיות בשלום ובשגשוג".

היופי שבמבט ממקום מרוחק, אולי אף דמיוני, היא היכולת להביט בבעייה המונחת לפיתחנו מפרספקטיבה אחרת, לנתק ולו לרגע את הבטן מהראש וכך להתחיל אט אט לברור את המוץ מן התבן ולצפות בתובנות חדשות עולות וצפות מעל פני השטח, כאלו שאולי היה קשה לנו לראותן קודם לכן.

הסכסוך הישראלי – ערבי, כמו הרבה סכסוכים אחרים, יש בו את המרכיבים של בעייה מורכבת, עם הרבה היסטוריה, רגשות ופחדים ולמרות כל אלו המתווה האפשריי לפתרון הסכסוך, באופן שיאפשר שלום, שגשוג ובטחון לנכדי ולניני שני העמים די ברור. אפשר לתבל קצת אחרת, לבשל קצת יותר, בתנור או על מחבת, אבל הכיווון הוא אותו כיוון.

התיבול דרך אגב וכמו שכולנו יודעים הוא חשוב ואין לזלזל בו. כדי שמשא ומתן יצליח האינטרסים האמיתיים של הצדדים צריכים להיות מושגים. כאן נכנס התיבול לתמונה. אינטרסים יכולים להיות מושגים בצורה טובה יותר או טובה פחות ותהיה זאת טעות לא להשקיע בתיבול…וכדי לתבל כמו שאנחנו מעדיפים, זה קריטי שאנחנו נהיה אלו שיוזמים, מובילים, מעודדים יוזמות שמקדמות את האינטרסים שלנו ולא נחים לרגע ולא אלו שמובלים וננזפים ובכך מתעסקים במזעור  נזקים במקום במקסום הזדמנויות.

ההחלטה הכי גרועה היא לא להחליט. אפשר בעדינות לומר שהיום ולאורך 42 שנים אנחנו לא ממש מחליטים. אנחנו בוחנים כיוונים, מדברים, מחליטים בסעיפי משנה של הבעייה, לעתים אף יוצאים בקריאות מרחיקות לכת (שדרך אגב, לא תמיד עונות באופן מיטבי על האינטרסים שלנו), אבל בסופו של דבר, לא ממש מחליטים. וכשלא מחליטים, המציאות בסוף מחליטה בשבילך והסיכוי שהמציאות פשוט תוביל מעצמה וללא שום עזרה למקום הנכון עבורך היא… ניחשתם נכון – אפס. ולכן, למען הדורות הבאים ויודעים מה, גם למעננו בדורנו אנו (גם אני רוצה לשבת עם pipe ולהביט מהחלון), בואו נחליט שמחליטים.

אוקיי, אז החלטנו להחליט. מה הלאה? אפשר ללכת הביתה כבר? לראות איזה ראליטי או משהו? אז זהו שלא…כולם נשארים ישובים… ושאלות, בסוף..

צידה לדרך

חשוב לזכור שבכל הסכם, מכל סוג שהוא, האינטרסים של שני הצדדים צריכים להיות מושגים, אחרת כל הסכם יהיה זמני. ולכן, בבואנו לפתור את הסכסוך הישראלי – ערבי עלינו להגדיר בפנינו קודם כל את האינטרסים האמיתיים שלנו ובד בבד לזהות את האינטרסים האמיתיים של הצד השני ובכך לעשות את הצעד הראשון ליצירת מתווה של משא ומתן שיוביל לפתרון.

עלינו גם לזכור שבסופו של דבר פתרון ארוך טווח לא יקרה ללא תמיכה בינלאומית (וכן, גם אם נצפצף על כל העולם ואחותו) ותמיכה, בעולם של רייטינג וחוסר סבלנות לפרטים, אינה מושגת, לעיתים לצערנו, מלימוד נכון ומעמיק של ההיסטוריה ומטיעונים מורכבים אלא ממסרים קצרים, פשוטים וקליטים שקהל היעד יכול להתחבר אליהם באבחה של רגע, להיגיון הנשקף מהם ולערכים אותו הם מתיימרים להציג, אם הם כאלה ואם לאו. במקום למרר על עולם שאיבד מעומקו, עלינו וביכולתנו להשכיל ולמנף את אמת שיווקית זו. עד היום בחרנו ללכת עם הראש בקיר במקום לבנות סט של טיעונים שפשוט מוכרים (sell), כאלו שיאפשרו להשיג את האינטרסים שלנו.

עלו הרבה רעיונות ויוזמות לאורך השנים. הסתכלות רעננה עליהם תגלה ששילוב נכון ביניהם והוספת תיבול מתאים במקומות הנכונים תאפשר השגת הסכם הממקסמת את האינטרסים שלנו ומשיגה את האינטרסים של שכננו.

מפת האינטרסים:

לישראל יש מספר אינטרסים מובהקים:

• שמירת ישראל כמדינת העם היהודי.
• החיה בשלום ובבטחון בגבולות מוכרים ומקובלים.
• שמורשתו של העם וההיסטוריה שלו תישמר כולל בחבלי ארץ עליהם תוותר במשא ומתן
• שלא שולטת בעם אחר

לפלשתינאים יש אינטרס להגדרה עצמית, למדינה בתוך גבולות ברורים בהן תהיה להם עצמאות והזדמנות לחיים שפויים, חופשיים מכל כיבוש שעתידה בידיה.

בסיס התוכנית

בשנים האחרונות עלו מספר רעיונות ומושגים שלעתים נרתענו מהם אך בסופו של דבר חלקם משרתים את האינטרסים שלנו בצורה טובה יותר מרעיונות קודמים:

1. ביל קלינטון בבואו לקדם את המשא ומתן עם הפלשתינאים תבע את המושג "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים". כאשר מתאפשרת רציפות טריטוריאלית, עקרון זה הוגן והגיוני לעין שיעור על העיקרון הקודם של שטחים תמורת שלום. גם עקרון זה יתבע בסופו של דבר שטחים תמורת שלום, אך הוא יתבע אותו מכל הצדדים באופן פרגמטי המתחשב במציאות. עלינו לאמץ את עקרון זה בסכסוך עם שכנינו. הוא גם הוגן, גם טוב לנו וגם מוכר. בבסיס הרעיון עומדת התפיסה שפתרון אפשרי הוא פתרון פרגמטי, כזה שמתחשב במציאות בשטח ובכך עוקף מוקשים המוצבים ע"י ההיסטוריה והנרטיב של כל עם, כזה שאינו משתוקק להעתיק אוכלוסיות שלמות ממקומן או לשים אותן תחת שלטון זר, ככל שהדבר מתאפשר. גישה זו בוחרת לדון בפתרון עתידי בהקשר של מצב עכשווי שאינו הפיך, שמתייחסת להיסטוריה אך מבינה שהקשר בין העתיד לעבר אינו יכול לפסוח על ההווה, הקוראת לכולנו להרפות מהטיעון שהעתיד חייב להיקבע רק לפי העבר, כי אז כל עם לעד ידבוק באותו חלק בהיסטוריה המתאים לו. זו גישה הדורשת פשרות משני הצדדים באופן הדדי.
2. היוזמה הערבית/הסעודית ושלום אזורי – אימוץ היוזמה הערבית לשלום כולל עם רוב המדינות הערביות היא הדרך היחידה לגרום לתהליך להצליח. החשש הצודק של ישראל הוא שיום (או שנה או חמש) לאחר שנעשה שלום עם הפלשתינאים וניסוג משטחים, יותקפו כל ערי ישראל ע"י החמאסתן בגדה ובעזה וע"י החיזבלסטן בצפון. מטרייה פן ערבית, אולי אף באמצעות כוחות שלום ערביים הפרוסים בשטח והכרה כי למדינת ישראל הזכות להגן על עצמה במידה ותותקף, יכולים לאפשר לאזור כולו לעלות על פסים של שפיות.
3. לדרישה להכרה בשתי מדינות לשני עמים, לסוף הסכסוך ולחינוך לשלום הייתי מוסיף גם את העקרון של שמירה הדדית של המורשת וערכים היסטוריים. לנו, בני ישראל,  עם ככל העמים המחובר בנימיו לעברו, הכרחי כי שורשינו וערש תרבותנו, הנמצאים גם ביהודה ושומרון, לא ימחו בעקבות ויתור על חלקי ארץ. ויתור על חלקי ארץ נעשה מסיבות דמוגרפיות ומכך ששני עמים חולקים כרגע את אותה קרקע ובמרחב הפתרונות האפשריים חלוקת הארץ היא כנראה הפתרון היחידי השפוי. אין זה מבטל את זכותינו ההיסטורית גם אם זה מבטל את תביעותינו העתידיות. אותו הגיון תקף גם לגבי הפלשתינאים. בעיניהם, גם הם מוותרים על חלקי ארץ.

חלוקת הארץ

אם מקבלים את העיקרון של "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים", הגבולות לפתע נעשים ברורים יותר:

• רוב שטחי יהודה ושומרון יעברו לידי המדינה הפלשתינאית.
• גושי ההתנחלויות וכנראה גם חלקים מבקעת הירדן ישארו בידי מדינת ישראל.
• המשולש, ברובו, על יושביו, יעבור לידי הפלשתינאים. שטח זה למרות שאינו חלק מהשטחים שנכבשו ב 1967 ראוי שיהיה בהסכם מכיוון שמאפשר הוא להשיג את אותם עקרונות עליהם תוכנית זו מושתתת – שתי מדינות לשני עמים כאשר במקום בו רציפות טריטוריאלית מתאפשרת, "מה שיהודי ליהודים ומה שערבי לערבים".
• רוב רובה של רמת הגולן ישאר בידי ישראל – ברגע שאנו נאלצים לוותר על שטחים הקשורים בעבותות אבותינו לשחר תרבותנו, קל להסביר למה דרישה זאת נדרשת גם ממדינות אחרות. אם דיברנו קודם על יכולתו של העולם לקלוט מסרים פשוטים, הרי לכם מסר פשוט שבהתבסס על העקרון המוצע, הם יתקשו לסתור ולכן יתמכו בו אם יוצג בחוכמה. זו דרך אגב עוד סיבה מדוע עדיף להסתכל על הסכסוך כסכסוך אזורי ולהכיל על מרכיבים שונים בו פרמטרים זהים לפתרונו.
• ירושליים תהיה בירת ישראל כאשר חלקים מסויימים בירושליים המזרחית (השכונות הערביות) יעברו לידי הפלשתינאים, שם יקימו את בירתם.

מקומות קדושים

במסגרת חלוקת הארץ בין שני העמים, לכל עם ישארו מן הסתם מקומות קדושים בשטחי המדינה השכנה. יצירת רצפים טריטוריאליים עליה דובר בעבר היא מורכבת ולא פראקטית. במקומה הייתי מציע להתייחס למקומות הקדושים כמו לשגרירויות – שטח דיפלומטי בריבונות המדינה שמקומות אלו קדושים בעבורה. גישה שכזאת תאפשר פתרון בו מושגים האינטרסים האמיתיים של הצדדים והרבה בעיות אגו ורגש יעולים להחסך אם נשתמש בפתרון המקובל בין כל שתי מדינות שיש ביניהן הסכם שלום:

• הר הבית – שטח הר הבית עליו נבנה מסגד אל אקצה יהיה בשליטה ערבית (כנראה לא פלשתינאית, אבל את זה עלינו להשאיר לעולם הערבי להחליט). הגישה להר הבית כמו גם השטחים שמתחת להר הבית (ירושליים של מטה כפי שכינה זאת ביל קלינטון) ישארו בשליטה ישראלית. כך הערבים ישיגו את האינטרס האמיתי של שליטה וריבונות במסגד החשוב לאיסלאם ואשר בו לנו אין עניין. כך אנחנו נשיג את האינטרס האמיתי שלנו לפיו ירושליים, הסממן המובהק ביותר למורשתו של העם היהודי, בו נולדו ונחרבו שני בתי מקדש, בו פרחו וקמלו דורות של עם ישראל, ישאר תחת ריבונותנו.
• מקומות קדושים אחרים כגון מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף וכו' – לפי אותו עקרון מתחמים אלו יהיו תחת ריבונות ישראלית בלב שטחים שיהיו תחת ריבונות פלשתינאית.

זכות השיבה

לפי העקרונות והאינטרסים שהוצגו, יש פה רק פתרון אחד אפשרי – זכות שיבה של היהודים למדינה היהודית ושל הפלשתינאים למדינה הפלשתינאית. אין צורך ותהיה זו טעות לעשות כאן מחוות. העקרון פשוט והוגן. כל סטייה ממנו מקדמת אינטרסים זרים.

היום שאחרי – אזרחות ותושבות

ביום שאחרי, ישארו פלשתינאים במדינת ישראל ויהודים בפלשתין. כדי ליצור פתרון הוגן, שקול, המשקף את ההסכמה ההדדית של הצדדים לעקרונות ההסכם כפי שהוצגו (קריא שתי מדינות לשני עמים, חינוך לשלום, שמירה על מורשת העמים, סוף הסכסוך), אני רואה פתרון אחד הוגן המשיג עקרונות אלו, אשר אינו נוטה לצד זה או אחר:

• כל אחד יוכל להשאר במקומו ושלומו, חירותו וזכויותיו יובטחו.
• יהודי החי בפלשתין כמו גם פלשתינאי החי בישראל יבחר אזרח של איזו מדינה ברצונו להיות. לאור העובדה ששורשי הסכסוך כה עמוקים וייקחו כמה דורות לעקור את כולם וכדי לוודא כי הפתרון אכן ישמור על העקרונות עליהם דיברנו, לא תהיה אפשרות של אזרחות כפולה. אם יבחר יהודי החי בפלשתין לשמור על אזרחותו הישראלית, לא יהיה אזרח פלשתין אך יוכל לחיות שם כתושב לכל חייו. אותו כלל יכול גם על פלשתינאי בסיטואציה ההפוכה. אזרח או תושב, התנאי היחיד שיעמוד בפני אדם מעם אחד החי בשטחי המדינה השכנה הוא לקבל את חוקי המדינה, אופייה וצביונה. תנאי זה יחול על יהודי בחברון כמו גם על פלשתינאי בגליל.

…שני ההיסטוריונים קמו ממקומם והחלו לצעוד בחזרה להמשך הדיון במושב לפתרונות סכסוכים בין גלקטיים כשהאחד ממלמל לרעהו "הלוואי שנשכיל לפתור את המשבר הנוכחי כפי שהשכילו מנהיגי ישראל ומדינות ערב בשעתו. אולי יעזור לנו לשחק במשחק של דימיון מודרך, משהו כמו "השנה – 2450. באחת מהפסקות הועידה השנתית לפתרונות סכסוכים חוץ גלקטיים…". ברקע הביט בהם בחום השלט "ועידת ירושלים השנתית לשלום, סבלנות ופתרון סכסוכים – 2225".

קק"ל מוותרת על קרקעות במרכז הארץ בתמורה לקרקעות בנגב ובגליל

לפי עיתון הארץ "דירקטוריון קק"ל קיבל את הסכם החלפת הקרקעות עם המדינה. כחלק מההסכם תקבל הקרן 70 אלף דונם בנגב ובגליל בתמורה לקרקעות שבבעלותה במרכז הארץ בישובים עירוניים. לדברי יו"ר קק"ל, "הקרקעות שנעביר למדינה מוחכרות לבעלים פרטיים. תמורתן נקבל ונפתח אדמות בנגב ובגליל – זו היא הציונות החדשה. בוויתור על אדמות במרכזי הערים, תמורת אדמות בפריפריה, חוזרת הקרן הקיימת לערכיה המקוריים בפיתוח השממה".

אני לא רוצה להכנס לשאלה האם יתרונות ההסכם עולות או נופלות מיתרונותיו. דבר אחד בטוח – פיתוח הנגב והגליל חשובים מאין כמותם, הן כעתודות קרקע והן כמנוף ליצירת התיישבות חלוצית שתתן רוח גבית לציונות מודרנית, ליצירת מקום שטוב ונעים לחיות בו וליזמויות ישראליות חדשות.

אני רוצה להציע כי בפיתוח הנגב והגליל נשכיל להיות יצירתיים מספיק כדי לתכנן ולפתח את האזורים כך שכל אזור יזכה לאופי יחודי משלו התואם את הפסיפס המקומי המושפע מהגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, האקלים, ההיסטוריה והאנשים המרכיבים אותו. כך שתהיה משמעות אמיתית וקוסמת לצמדי המילים ארץ הצפון וארץ הדרום.